"מסתמן כי יכולה להיות השבחה מסויימת זהירה מתכנית זו, בהתחשב בזכויות אותן ניתן לממש
בהרחבת הדירה, בכפוף לדחייה, להתאמה לבניה לצד הקיים ולאיבוד חלק משטח החצר. יחד עם זאת,
בבחינת ההשבחה נכון ליום אישור התכנית, עפ"י עסקאות ההשוואה, עולה כי לא חלה כל השבחה
כתוצאה מאישורה. כלומר, השוק אינו רואה תרומה כלשהי בזכויות דחויות אלו, אשר ניצולן יתאפשר
עשרות שנים מאוחר יותר.
לפיכך, מכלול הטענות לעיל מלמדות כי תכנית תא/ 5000 לא השביחה את הנכס."
השמאי המכריע, משה נדם, 19/02/2018
ההחלטה במלואה בקישור הבא
http://www.themarker.com/realestate/1.2951875
23 במאי 2016, אריק מירובסקי, דה-מארקר
עיקר המחלוקת שבין השמאיות גלית אציל-לדור – מטעם העירייה, ודליה עסיס – מטעם בעלי הקרקע, נסב על שיטת הערכת שווי הקרקע. עסיס טענה כי יש להתבסס על עסקות דומות שנעשו בקרקעות סמוכות, וכי השמאית של עיריית תל אביב התעלמה מהן לחלוטין. עסיס ציינה בערעור כי בית המשפט פסק בעבר כי הגישה המועדפת והראויה להערכת שווי מקרקעין הוא בדיקת עסקות שנעשו בסמוך לנכס, ורק אם אין עסקות כאלה, יש להשתמש בדרכי חישוב אחרות.
לעומת זאת, אציל-לדור טענה כי באזור נעשו עסקות רבות משיקולים ספקולטיביים, שלא התבססו על שינויי התכנון במקום, אלא על ציפיות להמשך עליית מחירי הקרקעות במתחם. לפיכך טענה, לא ניתן להתבסס על העסקות הללו בניסיון להעריך את עליית שווי הקרקעות כתוצאה מההשבחה הגלומה בתוכנית החדשה.
לטענת השמאי המכריע יצחק ברמן, יש לבדוק את שווי הקרקעות ואת ההשבחה שחלה בהן לפי שיטת ההשוואה. כך למשל, באחרונה פירסם ברמן החלטה לגבי שטח של 320 מ"ר בחלקה 8 בגוש 6621, שנמצא מערבית לרחוב 2040, ודרומית לפרויקט סי אנד סאן, הסמוך לשטח שבמחלוקת.
לאור זאת, בדיקתו את תוכנית תל אביב 3700 העלתה כי במצב התכנוני החדש – שווי הקרקע הוא מיליון שקל ליחידת דיור, ובמצב הקודם – 702 אלף שקל. עקב הכפלת זכויות הבנייה במקום, ההשבחה על הקרקע נקבעה על כ-650 אלף שקל ליחידת דיור – בניגוד להערכת העירייה, שקבעה השבחה של 1.1 מיליון שקל. היטל ההשבחה ירד ל-325 אלף שקל ליחידת דיור, בעוד שהעירייה דרשה 550 אלף שקל.
http://www.themarker.com/realestate/1.2951875
כך קבעה ועדת ערר לתכנון ובניה בתאריך 1/12/2013 בערר (ת"א) 85127/12
העררים הוגשו על שמאים מכריעים אשר קבעו כי יש לקזז משווי במצב חדש תשלום לקרן חניה.
האם תקנות התכנון והבנייה מקנות זכויות בנייה או שמא רק קובעות כללים לחישובן?
הנכס, נשוא השמאות, הינו קרקע בייעוד למגורים בבנייה רוויה בראשון לציון. הוועדה המקומית הוציאה דרישת תשלום היטל השבחה בגין מימוש בדרך של בקשה להיתר בנייה. התכנית המשביחה הינה תכנית רצ/מק/1/1/ז/3 שאושרה ביום 22.12.2009 (להלן: "התכנית"). התכנית אפשרה קירוי מרפסות.
שמאי הבעלים טען, כי האפשרות לבנות מרפסות ניתנה בתקנות התכנון והבנייה (להלן: "התקנות"), שם נקבע שטח מרפסת בגודל של 12 מ"ר. לפיכך, אין לחייב בהיטל השבחה בגין 12 המ"ר הראשונים של מרפסת.
לגרסת שמאי הוועדה, התקנות לא מקנות זכויות בנייה, אלא רק קובעות כיצד לחשב שטחים ואחוזי בנייה. התקנות מהוות מסגרת בלבד לשימושים ולזכויות בנייה ולא ניתן להוציא בגינן היתרי בנייה ללא תכנית מפורטת ומאושרת כדין. לאחר אישור תכנית כזו בסמכות הוועדה המקומית לדרוש היטלי השבחה.
השמאי המכריע קיבל את טענת שמאי הבעלים וסבר כי לא ניתן לגבות היטלי השבחה בגין תקנות התכנון והבנייה. משכך לא חלה השבחה זאת, גם אם הוועדה המקומית יצקה הוראות אלו בתכנית מפורטת.
במקרה דנן, הוועדה המקומית אישרה מרפסות בשטח העולה על 12 מ"ר ליחידת דיור ולפיכך חושבה השבחה בגין השטחים העולים על 12 מ"ר ליחידה.
יצוין, כי בסוגיה זו השמאים המכריעים תמימי דעים והחלטתו של השמאי המכריע אשרת תואמת החלטות נוספות של שמאים מכריעים בתיקים אחרים.
המאמר המורחב פורסם בדו-ירחון "מקרקעין" י/5 (ספטמבר 2011) בהוצאת רונן
מאת: דליה עסיס שמאות מקרקעין
היטל השבחה בגין הקלות שונות
הנכס נשוא השמאות הינו מגרש ריק המיועד לבנייה רוויה למגורים בתל-אביב. הוועדה המקומית הוציאה דרישה לתשלום היטל השבחה בגין תכניות שונות ובגין הקלות. בקרקע היה מבנה שנהרס וכעת נבנה חדש תחתיו. ברשימה זו אתמקד במספר נושאים מתוך שמאות זו:
קיזוז עלות התקנת מתקני דו-חניון ‑ אחת מהתכניות המשביחות הינה תכנית ע'1, שאושרה ב-2.4.2003, הידועה כתכנית המרתפים של תל-אביב. שמאי הוועדה המקומית חישב השבחה בגין תוספת שטח למרתף וכן בגין הגבהת קומת המרתף. שמאי הבעלים טען, כי על מנת לעמוד בדרישות תקן החניה של עיריית תל-אביב חייבים להתקין מתקני דו-חניון ולכן יש לנכות את עלות התקנתם מההשבחה. השמאית המכריעה החליטה, כי לא ניתן לנכות את עלות מתקני הדו-חניון משתי סיבות: הסיבה הראשונה נובעת מהעובדה שניתן לעמוד בתקן החניה גם מבלי להזדקק למתקנים אלו. סיבה נוספת נעוצה בכך שהתקנת מתקני הדו-חניון מוסיפה מקומות חניה שתורמים לנכס ולדירות שיימכרו עם חניה, ולכן אין להפחית את עלותם מההשבחה. התקנת מתקני הדו-חניון הינה במקום התקנת מקומות חניה במקומות אחרים כגון מרתף תחתון, שעלות הקמתם גבוהה יותר, או לכל היותר שוות ערך להתקנת מתקני הדו-חניון.
ביטול מרפסת שירות ‑ הוועדה המקומית אישרה הקלה שאפשרה לצרף את שטחי מרפסות השירות לשטח העיקרי של יחידות הדיור. תכנית מ', שאושרה ב-9.6.1982, חייבה בניית מרפסת שירות בשטח שלא יפחת מ-3 מ"ר. הקלה זו מוסיפה 3 מ"ר לשטחים העיקריים של הדירה במקום שטחי שירות, ובגין זאת שמאי הוועדה חישב השבחה. השמאית המכריעה סברה כי הקלה זו איננה משביחה את המקרקעין מאחר ששטח שירות הינו נחוץ וחיוני בכל דירת מגורים ואין בביטול החובה למרפסת שירות יתרון. לדעה זו הצטרף גם השמאי המכריע אמנון נזרי שקיבל החלטה דומה במקרה אחר בתל-אביב. לטענתו ביטול שטחי השירות אינו משביח את הנכס, מאחר שהצורך בשטחי שירות אלה הוא צורך חיוני והדיירים לא יוותרו על השימוש בהם ולמעשה יחליפו שטחים אלה בשטחים עיקריים אחרים בדירה. לכן, הפיכתם לכאורה לשטחים עיקריים הינה תיאורטית בלבד.
תחנת מעלית בקומת הגג ‑ הקלה נוספת שהתבקשה היא מיקום תחנת מעלית בקומת הגג. שמאי הוועדה חישב השבחה בגין רכיב זה. השמאית המכריעה קבעה כי קביעת תחנת מעלית שתשרת את השטחים הממוקמים בקומת הגג אינה משביחה, מאחר ששווי השטחים של דירות הגג מגלם את האפשרות לגישה במעלית.
הקלה של 10% בקווי בניין בשטחים המיועדים לממ"דים ‑ הקלה זו היא בקשה נפוצה בבנייה רוויה למגורים ובגין רכיב זה נהוג לגבות היטל השבחה. במקרה הנדון, חלק מהשטחים שנבנו בשטח החריגה מקווי הבניין מיועדים לבניית ממ"דים. כידוע, אין חבות בהיטל השבחה בגין בניית ממ"דים. למרות זאת השמאית המכריעה החליטה כי שטחים אלה יחוייבו בהיטל השבחה, לטענתה:
"הממ"ד מהווה חלק מדירת המגורים ומיקומו נובע משיקולי תכנון לצד שיקולים בטחוניים, דהיינו החריגה מקווי הבנין איפשרה ניצול זכויות לשטחים עיקריים נוספים (שאינם ממ"ד) בקומה לעומת מה שהיה ניתן לנצל אלמלא ההקלה."
יצוין, כי החלטה זו סותרת אף את דעתו של שמאי הוועדה המקומית, באשר זו לא דרשה כלל היטל השבחה בגין חריגה מקווי בניין בשטחים המיועדים לממ"ד. היא גם אינה עומדת בקנה אחד עם הגישה שהייתה נהוגה עד היום, שלא לגבות היטל השבחה בגין שטחי ממ"ד. נשאלת השאלה, האם גם בדירות קיימות המבקשות חריגה מקווי בניין לצורך הרחבת הדירה והקמת ממ"דים, יחוייבו המבקשים בהיטל השבחה? התשובה המתבקשת לכך היא בוודאי שלא. אם כך, נוצר מצב של אי-שוויון בין מרחיבי דירות לבין אלו שהורסים על מנת לבנות מחדש.
המאמר המורחב פורסם בדו-ירחון "מקרקעין" י/5 (ספטמבר 2011) בהוצאת רונן
מאת: דליה עסיס שמאית מקרקעין
מה דינה של שמאות שתוקנה על ידי הוועדה ומה סמכויותיו של השמאי המכריע במקרה זה?
בגיליון הקודם של מקרקעין, כרך י/4, סקרתי שמאות מכריעה הנוגעת לנושא תיקון שמאות על ידי שמאי הוועדה לאחר הוצאת דרישת תשלום היטל השבחה. העליתי את הבעייתיות בסוגיה זו לאור הוראות סעיף 17(ב) בתיקון 84 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"). בעייתיות זו עולה באופן ברור גם מהחלטתה של השמאית המכריעה, אותה בחרתי להציג במאמרי זה.
אחזור על עיקרי הדברים מהמאמר הקודם: מדובר במקרה בו שמאי הוועדה תיקן את החישובים בשומה והעלה את סכום ההשבחה הכולל. תיקון זה נעשה לאחר שהוגשה שמאות נגדית על ידי בעלי הנכס. השמאי המכריע מלוכנא החליט שלא להביא בחשבון את התיקון מאחר שלא הוגש במועד. הצבעתי על כך שהחלטתו עומדת לכאורה בסתירה להוראות סעיף 17(ב) בתיקון 84 לחוק התכנון והבנייה, שם נקבע כי:
"השמאי המכריע רשאי לאסוף כל מידע הנחוץ לצורך בירור המחלוקת."
סתירה זו גורמת לבעייתיות מאחר שהשמאי המכריע לא יכול להתעלם ממידע חדש המובא לידיעתו, ועם זאת הוא צריך להתעלם מהמידע שהציג בפניו שמאי הוועדה, אם הציג אותו אחרי הגשת השומה הנגדית.
בעייתיות זו נפרשת בפנינו באופן מוחשי בהכרעתה של השמאית המכריעה, כפי שיוצג להלן.
הנכס נשוא השמאות הינו מגרש ריק באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה. ההשבחה חושבה בגין מספר תכניות. בין התכניות נגרעה תכנית פת/2000 אשר אושרה
ב-29.5.1992. שמאי הוועדה לא התייחס אליה כלל בחוות דעתו, דהיינו, לא חישב בגינה השבחה. לאחר הגשת השומה הנגדית על ידי שמאי הבעלים תיקן שמאי הוועדה את חוות דעתו והוסיף תחשיב השבחה בגין תכנית פת/2000.
שמאי הבעלים טען, כי השמאית המכריעה מנועה מלדון בהשבחה בגין תכנית פת/2000 מאחר שבשומת הוועדה לא הופיעה כלל התייחסות לתכנית זו. שמאי הבעלים אף הביא לצורך הוכחת טענתו מקרים נוספים בפתח תקווה בהם לא נדרש היטל השבחה על ידי הוועדה המקומית בגין תכנית פת/2000.
השמאית המכריעה קיבלה את טענתו בחלקה, לטענתה:
"במקרה הנדון לא בוצע תיקון שומה על פי הוראות החוק, לפיכך אינני רואה בתחשיב ההשבחה שצורף בתגובת השמאי חלק משומת הוועדה ומדרישת ההשבחה של וועדה."
ומיד לאחר מכן הוסיפה השמאית המכריעה, ולטעמי בסתירה לדבריה הקודמים:
"עם זאת, אני רואה לעצמי חובה לדון בהשבחה בגין כל התכניות הכלולות ב"מצב החדש" לרבות תכנית פת/2000 וזאת ברוח פס"ד ע"א 4542/98 עזבון המנוח חיים היימן ז"ל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הדרים."
החלטה זו כשלעצמה, ללא קשר לתיקון חוות הדעת של שמאי הוועדה, עומדת אף היא בסתירה להחלטות שמאים מכריעים במקרים אחרים, ואביא כדוגמה החלטה של שמאי מכריע, שם נכתב על ידו:
"אין כל התייחסות מצד שמאי הצדדים או מצד המשיבה לכל התכניות שפורטו לעיל במצב החדש, למעט לתכניות "ע1" ו-"ג1". לאור זאת אתייחס אף אני לתכניות אלו בלבד."
כפי שניתן לראות, השמאי התייחס רק לתכניות שבמחלוקות ולא התייחס כלל לתכניות אחרות שלא נכללו בשומת הוועדה.
האם לכך התכוון המחוקק בסעיף 17(ב) בתיקון 84 לחוק התכנון והבנייה?
נחזור לפסק הדין אותו ציינה השמאית המכריעה, ע"א 4542/98. במקרה הזה דובר על מחלוקת בגובה ההשבחה בגין תכנית מסוימת. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי השמאי המכריע לא חייב להכריע במסגרת גבול המחלוקת והוא יכול לקבוע שיעור גבוה יותר מהשיעור אותו קבע שמאי הוועדה. אולם, מנגד, אסור לשכוח את פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום בחיפה בעניין ע"א 195/03 שמי בר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מורדות הכרמל שכלל גם התייחסות לפסק הדין בעניין היימן. שם קבע השופט מנחם רניאל, שהשמאי המכריע אכן אינו מוגבל להחליט בגדר המחלוקת, אולם הוועדה המקומית אינה יכולה לגבות מעבר למה שדרשה בשומה המקורית.
דהיינו, הפרשנות המתבקשת היא שאם הוועדה המקומית דרשה במקור סכום אפס בגין תכנית פת/2000, היא איננה יכולה לדרוש כעת השבחה בגין תכנית זו. במקרה שלנו, הדרישה לתשלום כוללת מספר תכניות ולא ניתן לחלץ את תכנית פת/2000 מהדרישה הכללית. יוצא איפוא, שאם בגין תכניות אחרות נקבע סכום נמוך מדרישת הוועדה, האזרח ישלם מעבר לדרישה המקורית של הוועדה המקומית בגין תכנית פת/2000, בניגוד לפסיקות בתי המשפט באותו נושא.
נביא לדוגמה מקרה קיצוני בו במועד מימוש הזכויות, התכנית היחידה שאושרה בין מועד רכישת הנכס לבין מועד מימוש הזכויות המשביחות לכאורה, היא תכנית פת/2000. במקרה זה דרישה להיטל השבחה לא הייתה נערכת כלל, מאחר ששמאי הוועדה סבר מלכתחילה כי תכנית זו איננה משביחה, ולכן לא היה מחשב השבחה בגינה. האם השמאית המכריעה הייתה יוזמת באופן עצמאי דרישת תשלום היטל בגין תכנית זו שלא הובאה בפניה כלל? התשובה הרי ברורה, השמאית לא הייתה יכולה לחשב השבחה בגין תכנית זו, מאחר שתיק זה כלל לא היה מובא בפניה.
ננסה להבין את הרציונל שבסעיף 17(ב) בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), התשס"ט-2008 בו נכתב כי "השמאי המכריע רשאי לאסוף כל מידע הנחוץ לצורך בירור המחלוקת" (הדגשה שלי ד.ע.)
להבנתי, השמאי המכריע צריך לדון בבירור המחלוקת בלבד. במקרה הזה לא הייתה מחלוקת לגבי תכנית פת/2000 בעת הגשת חוות הדעת. עמדתה הברורה של השמאית המכריעה הייתה, כי היא צריכה להתעלם מתיקון חוות הדעת של שמאי הוועדה, אולם היא בכל זאת בחרה לייצר מחלוקת חדשה, שלא נדרשה לה מלכתחילה. לטעמי, סמכויותיה של השמאית המכריעה הן בבירור המחלוקות בלבד ולא ביצירת מחלוקות חדשות.
כפי שכתבתי בגיליון הקודם, סוגיה זו מצריכה מחשבה מחודשת בכל הנוגע לסמכויותיו של השמאי המכריע, ויפה שעה אחת קודם. במצב הדברים כיום נוצר עיוות כאשר חלק מהשמאים המכריעים מתעלמים, ובצדק על פי החוק, מתיקונים שונים שבוחר לעשות שמאי הוועדה, ושמאים מכריעים אחרים כן מתייחסים לתיקונים בדרך עקיפה של ניצול סמכותם על פי סעיף 17(ב) בתיקון 84 לחוק התכנון והבנייה.
למותר לציין, כי מצב זה גורם לאי-שוויון בלתי צודק בין בעלי נכסים ומאפשר לוועדה המקומית "להפתיע" את האזרח, לאחר שזה בחר לערער לשמאי מכריע בעלות כספית ניכרת.
המאמר המורחב פורסם בדו-ירחון "מקרקעין" י/5 (ספטמבר 2011) בהוצאת רונן
מאת: דליה עסיס שמאית מקרקעין
שמאי ועדה איננו יכול להעלות את סכום ההשבחה לאחר שהוגשה שומה נגדית על ידי בעלי הנכס
הנכס נשוא השמאות הינו בית מגורים דו-משפחתי הממוקם ברמת השרון. חשיבותה של שמאות זו היא בהיותה עוסקת במספר סוגיות עקרוניות שיש להן השלכות גם על שמאויות אחרות.
הסוגיה הראשונה עוסקת בשאלה, האם ניתן להתייחס לשומות מוסכמות לפני תיקון 84 כראייה לשוויים? השמאי המכריע החליט, כי שומה מוסכמת אינה ראייה לשווי מאחר שהיא מגלמת את הסיכון של כל אחד מהצדדים כי חלק מטענותיו לא יתקבלו על ידי שמאי מכריע.
הסוגיה השנייה עוסקת בנושא שנדון רבות הן על-ידי שמאים מכריעים והן על-ידי בתי המשפט. האם תכנית רש/210א ברמת השרון התירה הקמת מרתפים? השמאים המכריעים חלוקים בדעותיהם לגבי שאלה זו ובמקרה הזה השמאי המכריע מלוכנא החליט, כי לאור העובדה שניתנו לא מעט היתרים להקמת מרתפים, המסקנה המתבקשת היא שהתכנית התירה מרתפים.
סוגיה נוספת שבה בחרתי להתמקד היא בעלת חשיבות רבה בכל הנוגע לסמכותו של השמאי המכריע. סמכותו של השמאי המכריע הוגדרה בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), התשס"ט-2008 (להלן: "התקנות").
בשמאות הנדונה, שמאי הוועדה תיקן את החישובים בשומה והעלה את סכום ההשבחה הכולל. תיקון זה נעשה לאחר שהוגשה שמאות נגדית על ידי בעלי הנכס. השמאי המכריע החליט שלא להביא בחשבון את התיקון בטענה כי חוות דעת של הוועדה צריכה לכלול מראש שיקולים המלווים בהסברים.
טענה זו של השמאי המכריע עומדת בסתירה לעובדה, כי מאז תיקון 84, שמאים מכריעים אינם רואים עצמם כבולים להכריע בגדר המחלוקת בלבד, בין שתי שומות, אלא יש בסמכותם לערוך שומה חדשה הנסמכת על עובדות ומסמכים חדשים שלא הוצגו בפניהם מלכתחילה. השמאים נסמכים על סעיף 17(ב) לתקנות, בו נכתב:
"17(ב) השמאי המכריע רשאי לאסוף כל מידע הנחוץ לצורך בירור המחלוקת."
ברם, מה קורה אם מתברר שתיקון התחשיב של שמאי הוועדה הוא מוצדק? כיצד השמאי המכריע יכול להתעלם מהתיקון לאור הנאמר בסעיף 17(ב) לתקנות? אם שמאי הוועדה לא היה מתקן את תחשיביו, והשמאי המכריע היה מסיק, כי בתחשיבים המקוריים של שמאי הוועדה חלה טעות, איך היה נוהג השמאי המכריע? האם גם אז הוא היה מתעלם מנתון זה? אלא שאז, התעלמות מנתון זה סותרת את הנאמר בתקנות 17(ב).
סוגיות אלה מצריכות מחשבה מחודשת בכל הנוגע לסמכותו של השמאי המכריע. גישתו של השמאי המכריע, אשר יש הגיון בצידה, צריכה להיכנס באופן רשמי לתקנות ובכך לקבוע את גדר המחלוקת ולא לאפשר לשמאים המכריעים להעלות את סכום ההשבחה. אם אסור להעלות טענות חדשות אז מאי נפקא מינא אם אלה טענות של שמאי הוועדה, שמאי הבעלים או השמאי המכריע?
מאת: דליה עסיס שמאית מקרקעין
אישור הקלה על ידי הוועדה המקומית, איננו מהווה כשלעצמו עילה לגביית היטל השבחה
הנכס נשוא השמאות הינו בית מלון בהרצליה שבעליו ביקשו היתר להרחבת בית המלון. היטל ההשבחה נדרש בגין שטחי הבנייה הנוספים כאשר הועדה המקומית טוענת שמדובר בשטחים שהותרו בהליך של הקלה ושמאי הבעלים טוענים כי זכויות אלו הוקנו כבר במצב הקודם.
המחלוקת על גובה היטל ההשבחה מקורה במחלוקת על שטח המגרש. התכנית החלה במקום היא תכנית הר/574א'. עפ"י תכנית זו שטח המגרש הוא 10,555 מ"ר והזכויות המותרות הן 265% שהם 27,971 מ"ר. עפ"י מפת מדידה עדכנית שטח המגרש הוא 10,905 מ"ר ו-265% מהם מהווים 28,898 מ"ר. ההפרש שבין שניהם הוא השטח שאושר כהקלה על ידי הוועדה המקומית.
המחלוקת לגבי שטח המגרש והזכויות המוקנות לו, נדונה בועדת הערר ושם הוחלט כי שטחי הבנייה יחושבו עפ"י השטח במפת המדידה שהוא השטח הקיים בפועל, דהיינו 28,898 מ"ר. בהחלטה נכתב כך:
"לדעתנו, במצב דברים זה שבו שני ההסברים נראים הגיוניים וסבירים, יש להעדיף את הפרשנות המטיבה עם בעל המקרקעין שהרי, בזכויות קנייניות עסקינן ולפיכך, הספק צריך לפעול לטובת זכות זו."
הועדה המקומית הרצליה אישרה את שטחי הבנייה עפ"י החלטת ועדת הערר, אולם נקטה בהליך של הקלה. שמאי הועדה טען כי מאחר שהועדה המקומית אישרה הקלה ל"חישוב זכויות הבניה באחוזים משטח הבניה כפי שהוא קיים בפועל", הרי שיש לחשב את ההשבחה בגין אישור הקלה זו. עוד טען שמאי הועדה כי השמאי המכריע לא יכול להסתייג מהחלטת הועדה המקומית והוא צריך להחליט רק על גובה החיוב.
מהטיעון של שמאי הועדה עולה כי אם הועדה המקומית החליטה שאישור שטחי בניה כלשהם יאושר בהליך של הקלה, גם אם אין זה צודק, הליך זה של הקלה מחייב גביית היטל השבחה.
שמאי הבעלים טענו כי שטחי הבנייה שאושרו בהקלה הם שטחי הבנייה שמשקפים מצב קודם מאחר שהם נגזרים מגודל המגרש הקיים, ולפיכך לא ניתן לחייב בתשלום היטל השבחה בגינם.
השמאי המכריע החליט בסופו של דבר כי שטחי בנייה אלה שאושרו בהליך של הקלה אכן משקפים את המצב הקודם, כפי שעולה מהחלטת ועדת הערר, ולפיכך לא חלה כל השבחה עקב אישור ההקלה לחישוב זכויות הבנייה באחוזים משטח המגרש בפועל.
המאמר המורחב פורסם בדו-ירחון "מקרקעין" י/4 (יולי 2011) בהוצאת רונן
האם תכנית נושאית משביחה קרקע לא זמינה לבנייה?
הנכס, נשוא השמאות, הינו קרקע בצפון תל אביב בלתי מפותחת ואינה זמינה לבנייה. תכנית 1170 שקיבלה תוקף בתאריך 27.6.1969, סיווגה את החלקה לאזור מלונאות, תיירות, קיט ונופש ושטח ציבורי פתוח. עם זאת, נקבע בתכנית, כי הבנייה תעשה בהתאם לתכנית מפורטת כוללת לכל האזור, ומכל השטח יוקצה שטח נוסף של 150 דונם לשטח פתוח נוסף. למעשה, התנאי של הכנת תכנית מפורטת הופך את הקרקע לבלתי זמינה לבנייה.
הוועדה המקומית הוציאה דרישת תשלום היטל השבחה בגין תכנית תא/ע1 – תכנית נושאית המתווה הוראות בדבר בניית מרתפים לייעודים השונים. (להלן: "התכנית הנושאית") הוויכוח בין שמאי הוועדה לבין שמאי הבעלים של הקרקע נסוב סביב השאלה: האם תכנית נושאית משביחה קרקע שבמועד הקובע לאישור התכנית הקרקע איננה זמינה לבנייה?
שמאי הוועדה טען, כי תכנית נושאית אכן משביחה קרקע שאינה זמינה לבנייה, אולם בתחשיב ההשבחה, יש להביא בחשבון דחייה בגין אי הזמינות. שמאי הבעלים טען, כי תכנית תא/ע1 אינה משביחה קרקע שאינה זמינה לבנייה ושהייעוד שלה אינו ודאי.
השמאי המכריע קבע, כי אין וודאות לגבי זכויות הבנייה והשימושים הסופיים אשר יותרו בקרקע ללא תכנון מפורט, שאינה זמינה לבנייה. שוויה של קרקע כזו נגזר ממספר פרמטרים, כאשר הפרמטר המרכזי הוא הציפייה הכללית לתכנון מפורט אשר יכלול תמהיל של שימושים סחירים וזמינים לבנייה תוך פרק זמן צפוי. לשיטתו של השמאי המכריע, השבחה בקרקע מעין זו תחול כתוצאה מאישור תכנית שתגרום לשינוי באחד או יותר משלושה פרמטרים:
הפרמטר הראשון הוא ציפייה כללית – האם התכנית מקטינה את מרכיב אי הוודאות בנוגע לזכויות הבנייה וייעודי הקרקע הסופיים בנכס?
הפרמטר השני הוא דחייה צפויה עד לזמינות הקרקע – האם התכנית מקצרת את משך הזמן הצפוי עד לזמינות הקרקע לבנייה?
הפרמטר השלישי שמונה השמאי המכריע הוא מרכיב סיכון – האם התכנית מקטינה את הסיכון הגלום באי-הוודאות בנוגע לאישורה של תכנית מפורטת בעתיד ו/או לזכויות הבנייה הצפויות?
תוכנית נושאית כגון תכנית תא/ע1, מעצם טיבה, אינה משנה אף לא אחד מהפרמטרים שמנה השמאי המכריע ומכאן ההחלטה כי איננה משביחה את הקרקע.
בהחלטתו זו מצטרף השמאי המכריע לדעתם של שמאים מכריעים נוספים שהחליטו אף הם במקרים דומים אחרים כי תכנית נושאית אינה משביחה קרקע לא זמינה.
השמאי המכריע ברמן התייחס בשומתו לחוסר הוודאות בנוגע לתכנית המפורטת שתתאשר בעתיד. חוסר וודאות זה מושפע, בין היתר, ישירות מהוראות תכנית תא/ע1, היא התכנית הנושאית המשביחה, לכאורה. בסעיף 2.1 להוראות התכנית הנושאית נכתב כך:
"הוראות תכנית זו יחולו על כל התכניות שאינן כוללות הוראות מפורטות לגבי מרתפים, בין אם תכניות תקפות או תכניות שטרם אושרו למתן תוקף בעת הכנס תכנית זו לתוקף".
כלומר, קיימת אפשרות, שהוראותיה של התכנית הנושאית העוסקות במרתפים לא יחולו על החלקה לאחר אישור תכנית מפורטת, במידה שזו האחרונה תכלול הוראות מפורטות לגבי מרתפים. יוצא איפוא, שכאשר מדובר במקרה שהכנה ואישור של תכנית מפורטת הינם תנאי הכרחי, מדובר למעשה בזכויות מותנות שעלולות להתבטל כליל עם אישורה של תכנית מפורטת.
ההחלטות שהוזכרו לעיל עומדות בסתירה להחלטתו של שמאי מכריע במקרה אחר בתל אביב. שם מדובר בקרקע לא זמינה לבנייה בצפון תל אביב אשר נדרשת תכנית מפורטת על מנת להפוך אותה לזמינה לבנייה, אולם ייעוד הקרקע במקרה זה הוא למגורים. השמאי המכריע גורס, כי יש לזהות כל השבחה במועד היווצרותה. לגישתו, הדונם האקוויוולנטי הנישום הוא מוצר בעל אופי ספקולטיבי. הדונם האקוויולנטי מרכז אליו זכויות בנייה ושימושים המלווים אותו עד כניסתו לתכנית איחוד וחלוקה. סביר, כי במידה שתכנית נושאית בתחום המגורים יוצרת השבחה במתחמי קרקע סמוכים וזמינים לבנייה, היא תיצור השבחה גם בדונם הספקולטיבי עם יעוד דומה. ככל שעוצמת ההשבחה גדולה יותר, כך רישומה בקרקע הספקולטיבית תהיה גדולה יותר.
המאמר המורחב פורסם בדו-ירחון "מקרקעין" י/4 (יולי 2011) בהוצאת רונן